<h1>שו"ת הריב"ש סימן שפ"ז</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ומה שכתבת הגביר שהנשבע להבא והחליף עובר משום לא תשבעו [ויקרא י"ט] ומשום לא יחל [במדבר ל']. לכאורה נראה שדבריך דלא כמאן, לא כרב דימי אמר ר' יוחנן דמוקי לא תשבעו לאוכל ולא אוכל דהוי נשבע ומחליף, ובל יחל לקונמות בלחוד הוא דאתא. ולא כרבין אמר רבי אבהו אמר ר"י דמוקי לא תשבעו לאכלתי ולא אכלתי דהוא נשבע להחליף, ומוקי בל יחל לאוכל ולא אוכל. והאמת כי כדברך הוא, אבל היה לך לפרש השמועה [שבועות כ' ע"ב] בענין שתסכים לדבריך אלה. וגדולה מזו הפליא הרמב"ם [שבועות פ"א ה"ג] שכתב שאכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל ארבעתם משום לא תשבעו, ולא הזכיר בל יחל אלא על הקונמות. וכן בספר המצות שלו כשמנה המצות והלאוין שלהם בדרך זה הלך. והנה נראין דבריו ז"ל יותר מתמיהין כפי פשט השמועה, ואנחנו נפרש אותה בענין מסכים לדבריו ז"ל. ונאמר שרב דימי היה כולל אכלתי ולא אכלתי בשבועת שוא וסבירא ליה דכל שעבר שוא הוא, והיה מיחד לא תשבעו לאוכל ולא אוכל ולא לאכלתי ולא אכלתי. והיה מיחד לא יחל לקונמות לא לשבועה והוצרך לתקן ולשנות נשבע ומחליף ורבין אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אין בכלל שוא אלא נשבע לשנות את הידוע, אבל אכלתי ולא אכלתי אינו שוא, אלא הרי הוא בכלל לא תשבעו, וכ"ש אוכל ולא אוכל. וכי קאמר אוכל ולא אוכל בל יחל, אף בל יחל קאמר, ולאפוקי מרב דימי דאמר לקונמות לחוד. והכרח הוא לפרש כן, שא"א שאמר רבין שאוכל ולא אוכל הוא בל יחל לבד ולא שקר, שהרי שבועת בטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל, וכתיב בה [ויקרא ה'] ונשבע על שקר, אלמא אוכל ולא אוכל שקר הוא. אלא ודאי בהא לא פליג רבין אדרב דימי. ולפי שראה הרמב"ם ז"ל הכרע זה הפירוש, וראה שראוי לפסוק הלכה כרבין כמו שנאמר, לפיכך כתב שבין לשעבר בין להבא הכל בכלל לא תשבעו. ולפי דרך זה יהיה אוכל ולא אוכל גם בלא יחל כדברי רבין וכמו שכתבת אתה. ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל לא יחל על אוכל ולא אוכל, לפי שאין דרכו למנות לאוין הרבה על מצוה אחת, כפי שרשיו במנין המצות שבהתרבות הלאוין לא תתרבינה המצות. ולכן הזכיר לשבועת שקר להבא הלאו המיוחד לה, ולא בל יחל שהוא משותף לה ולקונמות. והזכיר לא יחל על הקונמות לבד. ומה שפסק הרמב"ם ז"ל כרבין היה לג' טעמים. האחד שהוזכר בגמ' אחרון, ובכל מקום פסקינן כלישנא בתרא. ועוד דלישנא דרבין אתמר משמיה דרבי אבהו מכללא דמלתיה דר' יוחנן דאמר משמיה דרבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה וכו'. וקים ליה לתלמודא דאמרה רבי יוסי הגלילי ואמרה רבי יוחנן משמו דהא תלמודא מייתי לה בכמה דוכתי, ועלה קאמר ר"י משמיה דר' ישמעאל טעמא מאי, והא נמי קושטא היא כדמייתינן לה בשבועות [כ"א ע"א] ובתמורה [ג' ע"א] ועלה קאמר רבי יוחנן דידיה לשוא לשוא וכו'. וכיון דכל הני מימרי דאתמר משמייהו דתנאי לית להו פיתרי אלא בהכי, על כרחין הכי עקר. ותלינן בדרב דימי דלא דק בכלליה דכייל משמיה דר' יוחנן. ועוד דסוגיא בעלמא כלישנא דרבין דאמרינן בהאי פרקא גופיה [שבועות כ"ה ע"ב] מתיב רבא אי זוהי שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על עמוד של אבן שהיא של זהב, ואמר עולא והוא שנכר לשלשה בני אדם, טעמא דנכר הא לא נכר עובר משום שבועת בטוי, אמאי והא אינו בלהבא, הוא מותיב לה והוא מפרק לה, נכר עובר משום שבועת שוא לא נכר עובר משום שבועת שקר עד כאן. אלמא אפילו לשעבר הוי שקר חוץ ממשנה את הידוע והוא שנכר והיינו כלישנא דרבין. וסוגיין תו כרבין דאמרינן בהאי פירקא [שם כ"ו ע"א] דומיא דלהרע או להטיב מי שאסורו משום לא יחל יצא זה שאין אסורו משום לא יחל אלא משום לא תשקרו. ומדקאמר דלהבא איכא בל יחל היינו כלישנא דרבין ולאו למימרא שאין איסורו אלא לא יחל, אלא הכי פירושא מי שיש באסורו אף משום לא יחל דהיינו להבא, יצא לשעבר שאין אסורו אלא משום לא תשקרו. פי', לא תשבעו. הנה זהו מה שנראה לנו עקר בפירוש השמועה ובפסק ההלכה והוא מסכים לדברי הרמב"ם ז"ל. ומתוך פי' זה תצדק בדברך.
